אחרי הטרק להאר קי דון ניסינו להגיע חזרה למאסורי, אבל במקום זה עלינו על כביש לא מסומן במפה. עם בוא הערב ואיתו ההכרה בטעות, חנינו לבסוף באחוזת בריאות מפונפנת במחירי סוף-עונה. לא היה אף אחד חוץ מאיתנו במקום, ואם לא היו מרבית עובדי המקום, השרועים בבטלה לצד הכביש הראשי, מזמינים אותנו בתנועות ידיים רחבות, ספק אם היינו מעיפים על המקום מבט שני. אני אף פעם לא מבין, איך זה שכל כך הרבה אנשים עובדים נמצאים במקום, שלא מייצר שום הכנסה? קצת דומה לתסמונת "אחד עובד שלושה מסתכלים" שאפשר למצוא בהרבה בתי עסק מסוגים שונים בהודו, החל מחנויות צעיפי פשמינה ועד לעבודות חפירה בכביש (והגדילו לעשות שבעת עובדי קונדיטוריית מוישה'ז במומבאי, שהצטופפו מאחורי דלפק אחד, די קטן ממנו ניסו - בו זמנית - לשרת אותנו. סוג של ואריאציה על חידת הפילים והחיפושית. אבל אני סוטה). אחרי לילה בחדר מדופן המראות הגענו לאוטארקאשי, שהתגלתה כעיר מחוז נחמדה עם שוק חביב, כמה מסעדות סבירות ומלון אחד יוצא מגדר הרגיל, מנוהל על ידי הודי כמו-אמריקאי בוגר מכון נהרו המפורסם לטיפוס הרים, ובו חדרים מהודרים (כלומר: כמעט נטולי עכבישי-ענק), ארוחות משמחות במיוחד ואינטרנט מהיר - ממנו הקלדתי את שני הפוסטים הקודמים וכנראה שגם את זה. 
אחרי שני לילות התאוששות נעימה באוטארקאשי יצאנו צפונה והגענו בסופו של יום רכיבה בנופים מעלפים בגובה שלושת-אלפים-פלוס לעיירת הצליינים ההינדית גנגוטרי. המקום נראה כאילו הוא קיים רק כדי לתפעל את המקדש בקצה העיירה - שהוא אחד המקדשים המפורסמים אם לא הקדושים בהודו, מה שזה לא אומר. מסעדות, מלונות, ואלפי חנויות שמוכרות וריאציות קלות של אותו הדבר: צלחות מנחה למקדש, שכוללות סוכריות, אגוז קוקוס יבש וכמה תשמישי קדושה לא ברורים. בסופה של שוטטות ממונעת (איזה כיף שיש אופנוע!) מצאנו חדר סביר - כלומר: אפשר לשדל את בעל המקום לארגן דלי מים חמים למקלחת - ממש מעל למסעדה הטובה ביקום, או לפחות ביקום שמעל לגובה שלושת אלפים. יתרונות: אפשר לרדת בבוקר לצ'אי בנעלי-בית. חסרונות: קצת קשה ללכת לאכול במקום אחר. הסתבר שכדי לצאת לטרק לקרחון גומוק, עבורו הגענו לאזור, היינו צריכים להצטייד באישור שהיה מתאים יום קודם במשרד, שבעל המסעדה-מלון טען שהוא סגור בשעות הערב. למחרת גילינו שהוא טעה, לא דייק או שיקר; ואני, נזכרתי באיחור שלא הפעלתי את חוק המידע הרלוונטי: בהודו, ברצותך מידע בנוגע למשהו, שאל מישהו לחלוטין לא קשור לנושא השאלה. אם אתם רוצים לדעת כמה זמן לוקח להגיע ממקום א' למקום ב', אל תשאלו נהג מונית! במקום, שאלו את מוכר כעכים. בכל אופן, אם בטעות או במכוון, העברנו את הערב ואת היום הבא בנעימים, חורשים את שדרת בוטיקי המקדש ושוהים עם סאדוהים מזדמנים שהזמינו אותנו לנטות בצל אוהלם הרעוע ולחלוק את מקטרתם-פם-פם. ליד הנהר, המקום בו רבים מהצליינים עורכים טקסים, פגשנו פוג'רי (הוא עורך פוג'ות, טקסים דתיים) שהזמין אותנו לעשות איתו את הטקס הבא בעודו משגר לעברנו כרטיס ביקור. עוד לא הספקנו להגיד לו שאנחנו לא מהעדה הנכונה, והוא כבר התעופף לו לכיוון משפחה הודית מרובת נפשות שחנתה בסמוך.
אחרי לילותיים בגנגוטרי יצאנו לטרק. ארבע עשרה קילומטרים הביאו אותנו לתחנת הלילה שלנו, אשראם בכפר הקטנטן בוג'באסה. מה זה אשראם? תכל'ס, מלון משונמך, כמו שהתגלה, בו אפשר ורצוי להתפלל לפני האוכל. הטבח הראשי (אולי הוא בעל המקום) הנחה את התפילה, שהתנהלה בזמן שאנשי המטבח עברו וחילקו את האוכל: ג'אי ג'אי ראם. ג'אי ג'אי ראאאאם. וחוזר חלילה. האוכל עצמו היה פשוט אבל רע, וכנראה שגם לא נקי במיוחד, אם כי חוץ ממני אף אחד לא סבל קשות אותו לילה. מלבד מלהדוף את השפעות המזון, העברתי את הלילה בנסיונות-שוא לשרוד את הקור; כשכלום לא עזר, ויתרתי ויצאתי החוצה ולצלם את ההרים המושלגים מוארי אור הירח ורבבות כוכבים בחשיפות ארוכות במיוחד.
ביום המחרת יצאנו לכיוון הקרחון במשלחת שכללה עוד שתי אחיות ישראליות וזוג הולנדי-בלגית, כולם חמודים ונעימים. בקרחון עצמו, ממנו יוצא זרם אדיר שאמור להיות מקור המקורות של הגנגס הקדוש, שעיתי לעצתו של ספרדי אחד שפגשנו באשראם ונכנסתי לטבילה אחריה, כך הובטח לי, ארגיש מרוענן, מרוגש וטעון באנרגיות. בטמפרטורות שקרובות לאפס, כשסלע השיזוף היחיד באזור הוא גוש קרח גדול, קצת היה קשה לי לחוש באנרגיות או בקדושה. מה שכן, נראה היה לי שאיבדתי אשך אחד (תבורך היתירות!), עד שצץ במפתיע כעבור יומיים, כשהטמפרטורות חזרו לתיקונן. הבלגים, בכל אופן, המשיכו לטפס לנקודה גבוהה יותר מעבר לקרחון אבל אנחנו, ובעיקר אני, מטולטל בעויתות בטן, החלטנו לחזור לאשראם ומשם נראה. עם חזרתנו הספקנו במזל (או כך חשבנו!) לצוד צמד נהגי פרדות ואיתם תפסנו טרמפ חזרה לגנגוטרי, רכובים כלאחר כבוד על שתי פרדות(מי אמר סנשו פנשו?), אשר הובטח לנו שיביאו אותנו לעיירת המקדש תוך שעתיים לכל היותר, אם לא שלוש.
מסתבר שפרדות בזמן הליכתן משתקשקת בקצב קבוע מספיק בשביל לשפשף את הרגליים של הרוכב עם כל תנועה, אלא שבכל פעם בצורה קצת אחרת, מה שמבטיח שפשוף אחיד לאורך כל הירך, כמו שגילינו בסוף היום. שפשפת פרדות, חוץ מזה, לא עוברת כל כך מהר כמו כל שפשפת אחרת. הי, זה יכול להיות שימושי למישהו! אני לא סתם מפליג בתיאורים גרפיים. ובקיצור: אם מישהו אומר לכם שהוא יקח אתכם דרך של ארבע עשר קילומטרים על פרדה בשלוש שעות - חשבו היטב לפני שתסכימו. עבורי, זאת נראתה כמו אפשרות הגיונית בשעתו לחזור מבוג'באסה לגנגוטרי בסוף הטרק - לחסוך לילה ויום נוספים באשראם ובדרך חזרה לציויליזציה. טוב, אחר כך גם גילינו שהמקדש ואיתו כל העיירה גנגוטרי פחות או יותר נסגרים עוד פחות משבוע לרגל החורף, ככה שגם הציויליזציה הזאת היא רופפת ודי זמנית. מעניין אם זוג הישראלים שהגיעו לגנגוטרי והתמקמו חדר לידנו במלון ביום חזרתנו יודעים על העניין. "הטרק?" פערה השכנה זוג עיניים מנומנמות. "אה, לא, בינתיים אנחנו פה בגנגוטרי". מעניין מה זה אומר - להגיע עד פה, קצה הכביש לשום מקום, שלושת אלפים וחמש מאות מטר גובה, רק בשביל לשבת ולהשיק צ'ילומים עם כמה באבות? טוב, למען האמת זה נשמע כמו משהו שהייתי עושה לפני עשר שנים, אבל עכשיו זה נראה די טיפשי - ואת זה אני אומר עם כל הכבוד לסאדוהים.
ערב.
בדרך התחיל לרדת גשם כך שעצרנו שלושים קילומטרים לפני אוטארקאשי בעיירת שום-מקום במלון בכלל לא סביר (זאתאומרת, מלחמת קיום בלתי פוסקת על שטח המחיה. העכבישים האלה, בלאט; מבינים רק כוח) ועכשיו אנחנו יושבים עם הודי תושב המקום; יותר נכון, הוא התיישב לשולחננו בדהאבה בה אכלנו אותו זמן ארוחת ערב, והתחיל להמליץ לנו בטבעיות חשודה על מקומות טיול באזור. "וואט דו יו דו"? ניסיתי לשאול, חושד שמדובר במורה-דרך. הוא הגיב ב"יושב, מדבר איתכם" - ממש כאילו היה דמות בקווסט של שנות השמונים בעלות יכולות לשוניות של עש מצוי. אחרי זמן נוסף הסכים לספר שבבעלותו שלושה גסט האוזים באזור, כולל אחד ממש במקרה במקום בו המליץ דקותיים קודם שנטייל, "עם נוף למרחבי היער ולהרים, ממש כמו באלפים השוויצרים" (נשבע שזה מה שהוא אמר). בסוף הסתבר שמהגסט האוז הזה אין הרבה מה לעשות חוץ מלצאת למקום אחר ממנו נשקף נוף לא פחות מעוצר-נשימה-ברמות-לא-ניתנות-לתיאור-אבל-זה-לא-אומר-שהוא-לא-ניסה. בסוף החפירות הבנו שמדובר בטרק של שבעה קילומטרים לכל כיוון, מה שהוריד אותי מהעניין - חראם, לרכב על הפרדות האלה זה באמת לוז-לוז סיטואיישן, את זה כבר הבנתי. הוא היה דווקא מוכן להגמיש את המחיר ולרדת מאלף למאתיים עבור חדר דה-לאקס (זאתאומרת, בלי מים חמים אבל גם בלי חתיכות חרקים גדולים סביב המנורה). ומה הוא רצה בתמורה, כולה? המלצות לחברים! כנראה שהוא לקח איזה קורס בשיווק איפושהו, כי בשלב הזה של השיחה הוא התחיל לתאר בדיוק את מה שהוא רוצה שנעשה: שנפתח בלוגים (כן, ברבים), נכתוב ביקורת אוהדת ונשים כמה תמונות. קצת התקשינו לסיים את השיחה - כמו שלפעמים קורה עם הודים, שכשנגמרים הנושאים הם פשוט יושבים ונועצים בכם מבט עד שיעלו חדשים - אבל בסוף הוא ניתק מאיתנו והלך להציק למישהו אחר.
בעוד פחות מנשבוע אנחנו בארץ! הידד!
נתראה בקרוב,
צביק'ה
