עדיף פוסט מאוחר

נ. נחתה! שלושה לילות במומבאי; התאקלמות, כמו שקוראים לזה בברושורים. עוד שני לילות בדלהי, ואז עוד אחד. מסתבר שעדיין לוקח זמן לארגן אופנוע, למרות השירותים למטיילים שנוספו בשנים האחרונות (ותודה, גל, על ההמלצה על סוחר אופנועים הגון! כל כך הגון הוא היה, שלא הסכים להשכיר לי אופנוע בלי רשיון בינלאומי. מזל שעל כל סוחר הגון בקארול באג יש ארבעה, אם לא ארבעים, שקצת פחות). מה שכן, בערב נחיתתנו בעיר היה ממש נחמד לגלות שחרף זכרוני הדולף, עדיין זכרתי בעל פה איך להגיע למלון הפחות-מאוס עלי באזור המיין באזאר, הוא הגנגה קוטג' אין. נ. הופתעה כהוגן, אבל לפחות הבינה לראשונה מה נעשה באותם איזורים לא מאויישים של המוח שלי שלא זוכרים דברים *חשובים* כאלה ואחרים (היו לה כמה דוגמאות, נדמה לי :)

אחר כך באו ארבעה לילות ברישיקש (בתמונה: קוף אוכל שלגון. ברישיקש), בהם נלחמנו באמבות שאכלנו בדרך. אני בטוח שזאת היתה מסעדת הדרכים הזאת עם הפאניר-באטר-מסאלה שהגיע מהר מדי, והמלח הזקן שהתפאר בזכרונותיו מימים ימימה. הונג קונג! ערב הסעודית! אוסטרליה! איפה לא היה! ואילו בחורות השליכו עצמן לרגליו בימים הטובים ההם! (לא שהיינו מנחשים את זה היום, עם שתי שיניים קדמיות בולטות, שבאות לפצות על היעדרותן של רוב השאר). בעוד עובדי המקום מתקשים להסתיר גיחוכים (ובעצם הם לא ממש ניסו), הוא ביקש מעמדת החשבונות עט ונייר, כתב לי את שמו וכתובתו ותבע שאכתוב לו מכתבים. חשבתי, שזה יכול להיות פרוייקט אמנות נחמד שמתאים ל-learning to love you more: כתוב מכתב לימאי הודי זקן (ונוטה לדמנציה, במקרה שלנו). השארתי לו בחזרה את הכתובת של אמא שלי בגבעתיים, מדמיין איך היא תגיב אם אי פעם במקרה יופיע על דלת ביתה הימאי שלי - או כל אחד מעשרות האנשים להם השארתי בזמן טיול כתובת ללא סיבה ברורה. נ. ציירה לו ציור קטן וחביב של שנינו על האופנוע (שמור על האורגינל הזה, חבוב); והחוויה קוטלגה תחת מגירת "מפגשים עם הודים חסרי חוש גבולות" ההולכת ותופחת - כמו מוכרת הממתקים בשדה התעופה שסיפרה לנו בשיחה אקראית בת שש דקות על המרת דתה, ההיסטוריה התעסוקתית שלה בשדה ועוד נושאים אישיים יותר ופחות בעודנו מחכים לחפיסה קטנה יותר של ממתקי לאדו; או מקבץ הצעירים ההודים שעמדו בתור כדי להצטלם איתנו, איש איש בתורו, באי אלפנטה שליד בומבי - ואפילו דאגו להעביר את משקפי השמש ממצולם למצולם. 

כאמור, הגענו לרישיקש מרוטים מהפניר-באטר-אמאשלו-מסאלה, ונפתחו שלושת ימי המחלה. לפיכך, בזמן הזה אין הרבה על מה לדווח: טבילה אחת בגנגס, טקס גנגה ארטי קטן, ובעיקר קרעכצנים על ימין ושמאל (בעיקר שלי! גברים, כמו שהסברתי לנ., סובלים הרבה יותר בשעות חולי, היות ואשליית האומניפוטנטיות שמבנה את המציאות במשך כל שאר הזמן נסדקת ומתפוררת לה). בכל אופן, צברנו כמה משחקי רמי קוב מילים די טובים, ואפילו הגענו לשלב השיר. בבוקר שאחרי יצאנו לכיוון עיירת ההרים הותיקה מסורי, שבמשך ימי הראג' הבריטי שירתה נאמנה את קציני דלהי כל אימת שחשקו להתאוורר מאויר המישורים המהביל. למרות שעדיין נסענו על דרך מדינה ראשית, כמות התנועה הלכה ופחתה עד שהפכה להיות דלילה מספיק בשביל להנות מהנסיעה, ומהנוף המדהים שהתגוון עם כל סיבוב. נזכרתי למה חשבתי שיהיה רעיון טוב להסתובב עם אופנוע, וגם שהערפיח והלכלוך הבלתי אפשרי הם רק עד שמגיעים לאזורים המעניינים. אם כבר מדברים, האופנוע - טפו טפו - נוסע שיגעון. לא הספקת לגעת ברגלית ההתנעה, וכבר הוא מהמהם פיצוצים שקטים. את הדרך לאלפיים מטר גובה טיפס בעליזות מרובה, רוב הזמן, ונראה לי שמדובר בחבר בעל מזג טוב מהממוצע. בכמה עליות מאתגרות במיוחד במאסורי החליט לדרוש תשומת לב, ונ. נאלצה לרדת, אבל זה באמת מובן. מנוע שלוש מאות וחמישים בעל עשרה כוחות סוס מחובר לבהמת מתכת במשקל מאה ושמונים קילו עם שני נוסעים וציודים, זה באמת לא כוחות.

הודו רעבתנית מציצה עכשיו מכל פינה. שלשום נסענו מרישיקש למאסורי, והיום המשכנו בירידה למישורים והתחלת הטיפוס שיביא אותנו להאר קי דון, שלושתאלפים חמשמאות או באזור. הנופים משתנים ללא הפסקה. מדי פעם עיקול חושף מפל ארוך-ארוך, חותר בין הסלעים הכמעט אנכיים, חולף על פני שכבות סלע עקורות; או נהר אדיר, כמו זה שליוה אותנו בעמק ה-doon‏ בו נסענו רוב היום. הכביש עד עכשיו היה מיטיב ברובו - כמעט לא היינו צריכים לחצות שלוליות גדולות מדי, ולמעט שמיטה אחת חצי-רצונית של האופנוע, הכל ממש בסדר גמור, הטפו. יבורך המשכיר ההגון-למחצה! ימי הרכיבות הארוכות האלה מזכירים לי בכל טיול מחדש את ימי הרכיבה בטיולים שבאו לפניהם, והתחושה המשולבת היא של שמחה וגעגועים לדבר הזה בזמן שהוא בעיצומו, וזה כמובן מאוד כיפי. להתראות בקרוב!