עוד כמה נשימות וכמה נשיפות; מגיע הזמן לקפל את מייסור. אחרי שישה שבועות, יש כבר ממי וממה להיפרד. אני מוותר על המה ומתמקד במי: ברור שאחזור לכאן; השאלה רק מתי ולכמה זמן. אני מחליף אינסוף קידות אחרונות עם שיווה, בעל הבית (וגם חלפן, משכיר טוסטוסים, מארגן הסעות ועוד), והוא אומר: תחזור בקרוב. ג'ון ופאטימה, האדריכלים האנגלו-ספרדים מכופפי הבמבוקים, מבטיחים בחיוך רחב: "עד הפעם הבאה שתחזור נדע להשתמש בפייס... פייס משהו". פריה האירית מברכת אותי בגאלית: "שהדרך תתרומם לקראתך"; חיבוק פרידה. איחולי דרך עם קתרין הגרמניה שמנהלת את בית הקפה, שנוסעת עוד יומיים לחוף המזרחי, להשתתף בקורס מורים בן שלושה חודשים. הלוואי עלי. אני כבר מתחיל לתכנן את הקריירה השלישית, של יוגן במשרה מלאה.
בינתיים, על דרך מייסור-בנגלור, אנחנו כנראה מאחרים לשדה התעופה, היות והבן של שיווה, שנוהג במכונית, טס בין פס האטה למשנהו בצורה שגורמת לי מהר מאוד להוריד את הראש חזרה למסך. אתמול בערב חגגו לי ג'ון ופאטי יום הולדת במרפסת, עם מתנות ושירים. היה מצחיק ומשמח כמו שמזמן לא היה. איזה חמודים! את הערב האחרון העברנו במוגהל דארבאר, מסעדה מוסלמית בשרית עם התמחות בכבשים שמחות; שתינו קצת, צחקנו הרבה, והתכוננו לפירוק התא המשפחתי הקטן שנוצר בשבועות האחרונים. ורצינו, באמת שרצינו, אבל לא יכולנו שלא לקנח בגלידה ענקית בקורנר האוס, גלידריית הדגל של מייסור, המקום בו הסוכר מעולם לא היה מתוק יותר.
הפרידה מהסטודיו היתה עוד אתמול, בסוף תרגול אחר הצהריים. הדי הברכות עוד ריחפו באולם, השירה נשמעת קרובה למושלמת, במיוחד לזיכרון אחרון. נתתי מבט בחדר המרווח והמואר, בציור האום הענקי שעל הקיר הקדמי ובתמונות התלויות סביב, בהן תנוחות יוגה מאתגרות. אחר כך ירדתי למשרד של בהראט, מורי ורבי, הודיתי לו ונפרדנו בנמסטה ארוך. חשבתי בזמן האחרון איך מערכת היחסים שלנו, כמו כל מערכת יחסים בין מורה ותלמיד, מכילה בעצם שלושה, לא שניים: הוא, אני והרוח של המורשת אותה הוא מעביר, של היוגה. מה שאומר, שגם אם במקרה התלמיד לא אוהב צדדים מסויימים של המורה שלו, בתור בן אדם, אין לזה כל קשר עם הפרסונה הלא-אישית שלו, כדובר הרוח היוגית בת אלפי השנים והעברתה הלאה, לפי מיטב כשרונו וידיעתו. הסייג היחיד הוא, שכמו בכל לימוד, בסופו של דבר נדרשת מידה מסויימת של אמון בין התלמיד למורה, אמון שהאחרון ידע לקחת את הראשון אל מעבר לגבולות עצמו כמו שהכיר אותם. המידה המינימלית הזאת של אמון קריטית להוראה אבל קלה לספק(פ' דגושה). למשל, הכרתי במייסור מישהו שהתחייב ושילם למורה מסויים עבור לימודי יוגה למשך תקופה של חודש - אבל התאכזב (מרה!) לגלות שכל מה שאמר המורה שיעשה בשיעורים - לא התקיים. במהלך הערב של יום הלימודים הראשון, ישבו השניים ודיברו מספר שעות ברציפות - התלמיד רוצה את כספו בחזרה והמורה מערים קושיות ותירוצים שמהם משתמע בבירור שאדם ישר - הוא לא (למשל, מתקשר לביתו ומעמיד פנים שמדובר במשרדי התאגדות היוגה אליה הוא מסונף, בעיר אחרת בכלל, ונותן לתלמיד הלא מרוצה לדבר עם... אשתו). ועדיין, עם כל ההשתלשלות ההזויה, בימי הלימודים הבאים השקיע המורה הרבה יותר מזמנו, כשרונו ומרצו כדי שהלימוד יהיה קרוב יותר למה שהבטיח, וזה הספיק. הרוח הגדולה הצליחה להידחק ברווח שנוצר, ומאותו רגע היה הדבר גמור, והתלמידים שכחו מהמורה.
תכניותי להמשך החופש הגדול:
- טיסה למומבאי!
- פגישה מרגשת עם נ.!
- שלושה ימים בבירת הסרטים ואז... טיסה לדלהי!
- שוכרים אופנוע וצ'לו! צפונה...
זה הזמן להתריע על ירידה חדה בזמן האינטרנט - יתכנו שיבושים בשידור...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה