מלחמות עם עכבישים; שמי לילה בגובה 4000 מטר; שיווק אינטרנטי בדהאבה

אחרי הטרק להאר קי דון ניסינו להגיע חזרה למאסורי, אבל במקום זה עלינו על כביש לא מסומן במפה. עם בוא הערב ואיתו ההכרה בטעות, חנינו לבסוף באחוזת בריאות מפונפנת במחירי סוף-עונה. לא היה אף אחד חוץ מאיתנו במקום, ואם לא היו מרבית עובדי המקום, השרועים בבטלה לצד הכביש הראשי, מזמינים אותנו בתנועות ידיים רחבות, ספק אם היינו מעיפים על המקום מבט שני. אני אף פעם לא מבין, איך זה שכל כך הרבה אנשים עובדים נמצאים במקום, שלא מייצר שום הכנסה? קצת דומה לתסמונת "אחד עובד שלושה מסתכלים" שאפשר למצוא בהרבה בתי עסק מסוגים שונים בהודו, החל מחנויות צעיפי פשמינה ועד לעבודות חפירה בכביש (והגדילו לעשות שבעת עובדי קונדיטוריית מוישה'ז במומבאי, שהצטופפו מאחורי דלפק אחד, די קטן ממנו ניסו - בו זמנית - לשרת אותנו. סוג של ואריאציה על חידת הפילים והחיפושית. אבל אני סוטה). אחרי לילה בחדר מדופן המראות הגענו לאוטארקאשי, שהתגלתה כעיר מחוז נחמדה עם שוק חביב, כמה מסעדות סבירות ומלון אחד יוצא מגדר הרגיל, מנוהל על ידי הודי כמו-אמריקאי בוגר מכון נהרו המפורסם לטיפוס הרים, ובו חדרים מהודרים (כלומר: כמעט נטולי עכבישי-ענק), ארוחות משמחות במיוחד ואינטרנט מהיר - ממנו הקלדתי את שני הפוסטים הקודמים וכנראה שגם את זה. 

אחרי שני לילות התאוששות נעימה באוטארקאשי יצאנו צפונה והגענו בסופו של יום רכיבה בנופים מעלפים בגובה שלושת-אלפים-פלוס לעיירת הצליינים ההינדית גנגוטרי. המקום נראה כאילו הוא קיים רק כדי לתפעל את המקדש בקצה העיירה - שהוא אחד המקדשים המפורסמים אם לא הקדושים בהודו, מה שזה לא אומר. מסעדות, מלונות, ואלפי חנויות שמוכרות וריאציות קלות של אותו הדבר: צלחות מנחה למקדש, שכוללות סוכריות, אגוז קוקוס יבש וכמה תשמישי קדושה לא ברורים. בסופה של שוטטות ממונעת (איזה כיף שיש אופנוע!) מצאנו חדר סביר - כלומר: אפשר לשדל את בעל המקום לארגן דלי מים חמים למקלחת - ממש מעל למסעדה הטובה ביקום, או לפחות ביקום שמעל לגובה שלושת אלפים. יתרונות: אפשר לרדת בבוקר לצ'אי בנעלי-בית. חסרונות: קצת קשה ללכת לאכול במקום אחר. הסתבר שכדי לצאת לטרק לקרחון גומוק, עבורו  הגענו לאזור, היינו צריכים להצטייד באישור שהיה מתאים יום קודם במשרד, שבעל המסעדה-מלון טען שהוא סגור בשעות הערב. למחרת גילינו שהוא טעה, לא דייק או שיקר; ואני, נזכרתי באיחור שלא הפעלתי את חוק המידע הרלוונטי: בהודו, ברצותך מידע בנוגע למשהו, שאל מישהו לחלוטין לא קשור לנושא השאלה. אם אתם רוצים לדעת כמה זמן לוקח להגיע ממקום א' למקום ב', אל תשאלו נהג מונית! במקום, שאלו את מוכר כעכים. בכל אופן, אם בטעות או במכוון, העברנו את הערב ואת היום הבא בנעימים, חורשים את שדרת בוטיקי המקדש ושוהים עם סאדוהים מזדמנים שהזמינו אותנו לנטות בצל אוהלם הרעוע ולחלוק את מקטרתם-פם-פם. ליד הנהר, המקום בו רבים מהצליינים עורכים טקסים, פגשנו פוג'רי (הוא עורך פוג'ות, טקסים דתיים) שהזמין אותנו לעשות איתו את הטקס הבא בעודו משגר לעברנו כרטיס ביקור. עוד לא הספקנו להגיד לו שאנחנו לא מהעדה הנכונה, והוא כבר התעופף לו לכיוון משפחה הודית מרובת נפשות שחנתה בסמוך.

אחרי לילותיים בגנגוטרי יצאנו לטרק. ארבע עשרה קילומטרים הביאו אותנו לתחנת הלילה שלנו, אשראם בכפר הקטנטן בוג'באסה. מה זה אשראם? תכל'ס, מלון משונמך, כמו שהתגלה, בו אפשר ורצוי להתפלל לפני האוכל. הטבח הראשי (אולי הוא בעל המקום) הנחה את התפילה, שהתנהלה בזמן שאנשי המטבח עברו וחילקו את האוכל: ג'אי ג'אי ראם. ג'אי ג'אי ראאאאם. וחוזר חלילה. האוכל עצמו היה פשוט אבל רע, וכנראה שגם לא נקי במיוחד, אם כי חוץ ממני אף אחד לא סבל קשות אותו לילה. מלבד מלהדוף את השפעות המזון, העברתי את הלילה בנסיונות-שוא לשרוד את הקור; כשכלום לא עזר, ויתרתי ויצאתי החוצה ולצלם את ההרים המושלגים מוארי אור הירח ורבבות כוכבים בחשיפות ארוכות במיוחד.

ביום המחרת יצאנו לכיוון הקרחון במשלחת שכללה עוד שתי אחיות ישראליות וזוג הולנדי-בלגית, כולם חמודים ונעימים. בקרחון עצמו, ממנו יוצא זרם אדיר שאמור להיות מקור המקורות של הגנגס הקדוש, שעיתי לעצתו של ספרדי אחד שפגשנו באשראם ונכנסתי לטבילה אחריה, כך הובטח לי, ארגיש מרוענן, מרוגש וטעון באנרגיות. בטמפרטורות שקרובות לאפס, כשסלע השיזוף היחיד באזור הוא גוש קרח גדול, קצת היה קשה לי לחוש באנרגיות או בקדושה. מה שכן, נראה היה לי שאיבדתי אשך אחד (תבורך היתירות!), עד שצץ במפתיע כעבור יומיים, כשהטמפרטורות חזרו לתיקונן. הבלגים, בכל אופן, המשיכו לטפס לנקודה גבוהה יותר מעבר לקרחון אבל אנחנו, ובעיקר אני, מטולטל בעויתות בטן, החלטנו לחזור לאשראם ומשם נראה. עם חזרתנו הספקנו במזל (או כך חשבנו!) לצוד צמד נהגי פרדות ואיתם תפסנו טרמפ חזרה לגנגוטרי, רכובים כלאחר כבוד על שתי פרדות(מי אמר סנשו פנשו?), אשר הובטח לנו שיביאו אותנו לעיירת המקדש תוך שעתיים לכל היותר, אם לא שלוש. 

מסתבר שפרדות בזמן הליכתן משתקשקת בקצב קבוע מספיק בשביל לשפשף את הרגליים של הרוכב עם כל תנועה, אלא שבכל פעם בצורה קצת אחרת, מה שמבטיח שפשוף אחיד לאורך כל הירך, כמו שגילינו בסוף היום. שפשפת פרדות, חוץ מזה, לא עוברת כל כך מהר כמו כל שפשפת אחרת. הי, זה יכול להיות שימושי למישהו! אני לא סתם מפליג בתיאורים גרפיים. ובקיצור: אם מישהו אומר לכם שהוא יקח אתכם דרך של ארבע עשר קילומטרים על פרדה בשלוש שעות - חשבו היטב לפני שתסכימו. עבורי, זאת נראתה כמו אפשרות הגיונית בשעתו לחזור מבוג'באסה לגנגוטרי בסוף הטרק - לחסוך לילה ויום נוספים באשראם ובדרך חזרה לציויליזציה. טוב, אחר כך גם גילינו שהמקדש ואיתו כל העיירה גנגוטרי פחות או יותר נסגרים עוד פחות משבוע לרגל החורף, ככה שגם הציויליזציה הזאת היא רופפת ודי זמנית. מעניין אם זוג הישראלים שהגיעו לגנגוטרי והתמקמו חדר לידנו במלון ביום חזרתנו יודעים על העניין. "הטרק?" פערה השכנה זוג עיניים מנומנמות. "אה, לא, בינתיים אנחנו פה בגנגוטרי". מעניין מה זה אומר - להגיע עד פה, קצה הכביש לשום מקום, שלושת אלפים וחמש מאות מטר גובה, רק בשביל לשבת ולהשיק צ'ילומים עם כמה באבות? טוב, למען האמת זה נשמע כמו משהו שהייתי עושה לפני עשר שנים, אבל עכשיו זה נראה די טיפשי - ואת זה אני אומר עם כל הכבוד לסאדוהים.

ערב.

בדרך התחיל לרדת גשם כך שעצרנו שלושים קילומטרים לפני אוטארקאשי בעיירת שום-מקום במלון בכלל לא סביר (זאתאומרת, מלחמת קיום בלתי פוסקת על שטח המחיה. העכבישים האלה, בלאט; מבינים רק כוח) ועכשיו אנחנו יושבים עם הודי תושב המקום; יותר נכון, הוא התיישב לשולחננו בדהאבה בה אכלנו אותו זמן ארוחת ערב, והתחיל להמליץ לנו בטבעיות חשודה על מקומות טיול באזור. "וואט דו יו דו"? ניסיתי לשאול, חושד שמדובר במורה-דרך. הוא הגיב ב"יושב, מדבר איתכם" - ממש כאילו היה דמות בקווסט של שנות השמונים בעלות יכולות לשוניות של עש מצוי. אחרי זמן נוסף הסכים לספר שבבעלותו שלושה גסט האוזים באזור, כולל אחד ממש במקרה במקום בו המליץ דקותיים קודם שנטייל, "עם נוף למרחבי היער ולהרים, ממש כמו באלפים השוויצרים" (נשבע שזה מה שהוא אמר). בסוף הסתבר שמהגסט האוז הזה אין הרבה מה לעשות חוץ מלצאת למקום אחר ממנו נשקף נוף לא פחות מעוצר-נשימה-ברמות-לא-ניתנות-לתיאור-אבל-זה-לא-אומר-שהוא-לא-ניסה. בסוף החפירות הבנו שמדובר בטרק של שבעה קילומטרים לכל כיוון, מה שהוריד אותי מהעניין - חראם, לרכב על הפרדות האלה זה באמת לוז-לוז סיטואיישן, את זה כבר הבנתי. הוא היה דווקא מוכן להגמיש את המחיר ולרדת מאלף למאתיים עבור חדר דה-לאקס (זאתאומרת, בלי מים חמים אבל גם בלי חתיכות חרקים גדולים סביב המנורה). ומה הוא רצה בתמורה, כולה? המלצות לחברים! כנראה שהוא לקח איזה קורס בשיווק איפושהו, כי בשלב הזה של השיחה הוא התחיל לתאר בדיוק את מה שהוא רוצה שנעשה: שנפתח בלוגים (כן, ברבים), נכתוב ביקורת אוהדת ונשים כמה תמונות. קצת התקשינו לסיים את השיחה - כמו שלפעמים קורה עם הודים, שכשנגמרים הנושאים הם פשוט יושבים ונועצים בכם מבט עד שיעלו חדשים - אבל בסוף הוא ניתק מאיתנו והלך להציק למישהו אחר.

בעוד פחות מנשבוע אנחנו בארץ! הידד!

נתראה בקרוב,

צביק'ה

למה, הר, למה?

אחרי מסורי המשכנו צפונה, בדרך להאר-קי-דון. השנים האחרונות הביאו איתן צמיחה תיירותית משמעותית לאזור הגארוואל ואיתה - עליה במחירי המלונות, האוכל והשאר. תירוץ קלוש, אני יודע, אבל איכשהו(?!) יצא שהגענו לאזור הכפרים הנידחים והדרכים המשובשות בלי מספיק כסף לכל ימי הטרק. אחרי לבטים רבים החלטנו לעשות את המעשה הבוגר (בהשפעתה של נ., אלא מה?) ולחזור לאחור לעיירה המאובקת פורלה, בה, כך מספרת האגדה, ניגר הכסף מכספומטים כאילו אין מחר. היה זה יום קשה במיוחד, בו נסענו באוטובוס מקומי את כל הדרך מחללת-האגנים שעשינו ביום שלפני רק כדי להגיע לאזורי הציויליזציה ולגלות ש: א. גם בציויליזציה, הכספומט היחיד בעיר לא תמיד עובד, ושב. קאראן, החבר ההודי איתו היינו אמורים להיפגש ולעשות את הטרק - ביטל את השתתפותו לטובת טרק באזור אחר (והליכה בהרים עם חוש ההתמצאות כמו של עבדכם, זאת פעולה *באמת* חסרת אחריות). חזרנו לכפר אותו יום נטולי רעיונות, כוח והתלהבות; יש ימים בהם אתה פשוט לא, כמו שאומר דוקטור סוס. זה היה אחד מהם.

אחרי מספר גרסאות של חישובי תקציב שמרניים שלא הפיקו שום דרך בה נוכל לטייל שישה-שבעה ימים בלי למשוך עוד כסף - עברנו, מן הסתם, לחישובי תקציב פחות שמרניים. בצורה כמעט-מפתיעה, המציאות שיתפה פעולה וכיווצה עלויות בעוד אנחנו, מצידנו, הקלנו על המצב בכך שמצאנו מורה דרך בהשתלמות (טוב, תיכוניסט) שלקח חצי מחיר והסכים לדחוס את היומיים הראשונים לאחד: לא לנסות בבית - ללכת 25 ק"מ ביום זה לא מגניב, לא משנה אומרים לכם (בתמונה: אנשים קטנים באמצע הדרך שחשבו אחרת). למחרת התחלנו את הטיפוס בן 1000 המטרים להאר קי דון, אבל לפסגה לא הגענו אחרי שלנ. התחילו בחילות עזות וחשודות ש(לעניות דעתי, הקובעת) סימנו מחלת גבהים מתקרבת. וכך, יום נוסף ירד כשבמקום להגיע להאר קי דון, לישון לילה ולחזור, חזרנו כבר באותו יום. בעיית הכסף נפתרה.

את הלילה ההוא בילינו באוסלה, כפר שכן לזה ממנו יצאנו אותו בוקר, כשהפעם החלפנו את הגסט האוז הממשלתי בלינת בית עם אחת ממשפחות הכפר. הילדים, שבדיוק חזרו מבית הספר לסוף השבוע, שמחו לראות את הזרים המוזרים ואנחנו שמחנו לחלוק איתם את הדבש, התרופות המערביות ושאר הקסמים החבויים בתרמילינו הכבדים (שקר). במהלך היממה הבאה אני חושב שאפשר להגיד שהכרנו את מציאות החיים של תושבי האזור די טוב - כמעט טוב מדי, אם לשפוט לפי כמות העשן שנאלצנו לשאוף בזמן שהותנו בבקתה, שהתהדרה במערכת בישול וחימום אינטגרלית - מדורה פתוחה. את שאר הלקחים שלמדתי על משפחה בהימלאיה אפשר לסכם במספר נהמות, שהספיקו לאב המשפחה להורות לכולם מה לעשות רוב הזמן בלי לעשות הרבה חוץ מזה בעצמו - מודל מנצח.

את היום למחרת העברנו בניסיון לצעוד בחזרה את 25 הק"מ, כשהפעם מדריכים את הדרך ילדי משפחתנו המארחת וחבריהם, שהלכו לבית הספר כמו בכל תחילת שבוע לימודים. למרות שהיינו מצויידים לטיול וטיפוס ביערות יותר טוב מכל להקת הילדים המלווים; היו לנו נעליים טובות יותר מנעלי האצבע המתפרקות שלרגליהם, תרמילים נוחים יותר מתיקי בית הספר של שנות ה-50 שלגבם, אנרגיה, הכשרה, אימונים - עדיין איכשהו מצאנו את עצמנו בחצי היום נשברים בכפר שבאמצע הדרך ומחליטים להישאר שם ולתפוס טרמפ למחרת עם ג'יפ. את הילדים (בתמונה: בימים יפים יותר) כבר לא ראינו - הם פשוט התייאשו מלחכות לנו אחרי כל כמה סיבובים, אבל החוויה הצליחה לנקז סופית את שיירי ההערכה התרמילאית העצמית שלנו על זה שצלחנו את אותם 25 הקילומטרים של יום הראשון, אותה דרך שהילדים עוברים פעמיים בשבוע - לבית הספר ובחזרה.

עדיף פוסט מאוחר

נ. נחתה! שלושה לילות במומבאי; התאקלמות, כמו שקוראים לזה בברושורים. עוד שני לילות בדלהי, ואז עוד אחד. מסתבר שעדיין לוקח זמן לארגן אופנוע, למרות השירותים למטיילים שנוספו בשנים האחרונות (ותודה, גל, על ההמלצה על סוחר אופנועים הגון! כל כך הגון הוא היה, שלא הסכים להשכיר לי אופנוע בלי רשיון בינלאומי. מזל שעל כל סוחר הגון בקארול באג יש ארבעה, אם לא ארבעים, שקצת פחות). מה שכן, בערב נחיתתנו בעיר היה ממש נחמד לגלות שחרף זכרוני הדולף, עדיין זכרתי בעל פה איך להגיע למלון הפחות-מאוס עלי באזור המיין באזאר, הוא הגנגה קוטג' אין. נ. הופתעה כהוגן, אבל לפחות הבינה לראשונה מה נעשה באותם איזורים לא מאויישים של המוח שלי שלא זוכרים דברים *חשובים* כאלה ואחרים (היו לה כמה דוגמאות, נדמה לי :)

אחר כך באו ארבעה לילות ברישיקש (בתמונה: קוף אוכל שלגון. ברישיקש), בהם נלחמנו באמבות שאכלנו בדרך. אני בטוח שזאת היתה מסעדת הדרכים הזאת עם הפאניר-באטר-מסאלה שהגיע מהר מדי, והמלח הזקן שהתפאר בזכרונותיו מימים ימימה. הונג קונג! ערב הסעודית! אוסטרליה! איפה לא היה! ואילו בחורות השליכו עצמן לרגליו בימים הטובים ההם! (לא שהיינו מנחשים את זה היום, עם שתי שיניים קדמיות בולטות, שבאות לפצות על היעדרותן של רוב השאר). בעוד עובדי המקום מתקשים להסתיר גיחוכים (ובעצם הם לא ממש ניסו), הוא ביקש מעמדת החשבונות עט ונייר, כתב לי את שמו וכתובתו ותבע שאכתוב לו מכתבים. חשבתי, שזה יכול להיות פרוייקט אמנות נחמד שמתאים ל-learning to love you more: כתוב מכתב לימאי הודי זקן (ונוטה לדמנציה, במקרה שלנו). השארתי לו בחזרה את הכתובת של אמא שלי בגבעתיים, מדמיין איך היא תגיב אם אי פעם במקרה יופיע על דלת ביתה הימאי שלי - או כל אחד מעשרות האנשים להם השארתי בזמן טיול כתובת ללא סיבה ברורה. נ. ציירה לו ציור קטן וחביב של שנינו על האופנוע (שמור על האורגינל הזה, חבוב); והחוויה קוטלגה תחת מגירת "מפגשים עם הודים חסרי חוש גבולות" ההולכת ותופחת - כמו מוכרת הממתקים בשדה התעופה שסיפרה לנו בשיחה אקראית בת שש דקות על המרת דתה, ההיסטוריה התעסוקתית שלה בשדה ועוד נושאים אישיים יותר ופחות בעודנו מחכים לחפיסה קטנה יותר של ממתקי לאדו; או מקבץ הצעירים ההודים שעמדו בתור כדי להצטלם איתנו, איש איש בתורו, באי אלפנטה שליד בומבי - ואפילו דאגו להעביר את משקפי השמש ממצולם למצולם. 

כאמור, הגענו לרישיקש מרוטים מהפניר-באטר-אמאשלו-מסאלה, ונפתחו שלושת ימי המחלה. לפיכך, בזמן הזה אין הרבה על מה לדווח: טבילה אחת בגנגס, טקס גנגה ארטי קטן, ובעיקר קרעכצנים על ימין ושמאל (בעיקר שלי! גברים, כמו שהסברתי לנ., סובלים הרבה יותר בשעות חולי, היות ואשליית האומניפוטנטיות שמבנה את המציאות במשך כל שאר הזמן נסדקת ומתפוררת לה). בכל אופן, צברנו כמה משחקי רמי קוב מילים די טובים, ואפילו הגענו לשלב השיר. בבוקר שאחרי יצאנו לכיוון עיירת ההרים הותיקה מסורי, שבמשך ימי הראג' הבריטי שירתה נאמנה את קציני דלהי כל אימת שחשקו להתאוורר מאויר המישורים המהביל. למרות שעדיין נסענו על דרך מדינה ראשית, כמות התנועה הלכה ופחתה עד שהפכה להיות דלילה מספיק בשביל להנות מהנסיעה, ומהנוף המדהים שהתגוון עם כל סיבוב. נזכרתי למה חשבתי שיהיה רעיון טוב להסתובב עם אופנוע, וגם שהערפיח והלכלוך הבלתי אפשרי הם רק עד שמגיעים לאזורים המעניינים. אם כבר מדברים, האופנוע - טפו טפו - נוסע שיגעון. לא הספקת לגעת ברגלית ההתנעה, וכבר הוא מהמהם פיצוצים שקטים. את הדרך לאלפיים מטר גובה טיפס בעליזות מרובה, רוב הזמן, ונראה לי שמדובר בחבר בעל מזג טוב מהממוצע. בכמה עליות מאתגרות במיוחד במאסורי החליט לדרוש תשומת לב, ונ. נאלצה לרדת, אבל זה באמת מובן. מנוע שלוש מאות וחמישים בעל עשרה כוחות סוס מחובר לבהמת מתכת במשקל מאה ושמונים קילו עם שני נוסעים וציודים, זה באמת לא כוחות.

הודו רעבתנית מציצה עכשיו מכל פינה. שלשום נסענו מרישיקש למאסורי, והיום המשכנו בירידה למישורים והתחלת הטיפוס שיביא אותנו להאר קי דון, שלושתאלפים חמשמאות או באזור. הנופים משתנים ללא הפסקה. מדי פעם עיקול חושף מפל ארוך-ארוך, חותר בין הסלעים הכמעט אנכיים, חולף על פני שכבות סלע עקורות; או נהר אדיר, כמו זה שליוה אותנו בעמק ה-doon‏ בו נסענו רוב היום. הכביש עד עכשיו היה מיטיב ברובו - כמעט לא היינו צריכים לחצות שלוליות גדולות מדי, ולמעט שמיטה אחת חצי-רצונית של האופנוע, הכל ממש בסדר גמור, הטפו. יבורך המשכיר ההגון-למחצה! ימי הרכיבות הארוכות האלה מזכירים לי בכל טיול מחדש את ימי הרכיבה בטיולים שבאו לפניהם, והתחושה המשולבת היא של שמחה וגעגועים לדבר הזה בזמן שהוא בעיצומו, וזה כמובן מאוד כיפי. להתראות בקרוב!