הקוקוס ודילמת הבחירה

מוכר הקוקוסים בצומת הכניסה לשכונה כבר מכיר אותי; אני מגיע אליו פעמיים ביום, אחרי תרגול הבוקר והצהריים, כדי לקבל את מנת המלחים שהורדתי ביוגה. התפריט קבוע: קוקוס ראשון - מים בלבד, עשירים באלקטרוליטים, קוקוס שני - מתוק ורך בשר. הייתי יכול להעביר עוד כמה גלגולים בהודו ולחשוב שזה תלוי באלת המזל איזה מהם תקבל, עד שגיליתי במקרה את הסוד: אפשר לבקש מהקוקוס-וואלה (או קוקוסן בעברית) sweet ואפשר water. "אמריקאים משלמים הרבה כסף בשביל זה, אתה יודע" אמר לי רורי לפני כמה ימים כשהתלוננתי שנמאס לי לשתות השכם וערב מי קוקוס עכורים. "והשיט שהם מקבלים שם אפילו לא טרי או מוצלח במיוחד" הערים עוד טיעון במבטא הסקוטי המתנגן היפיפה שלו. מה יכולתי להגיד? ויתרתי והמשכתי למפגש הקוקוס, כרגיל. 

כן, אפשר להגיד שהעניינים פה נכנסו לסוג של שגרה. כמו בסוגיית הקוקוסים, הפסקתי לשאול שאלות מיותרות כמו: האם באמת בא לי לעשות הבוקר יוגה או מה אוכלים לארוחת ערב; החלטות שמסתבר שמתקבלות על הצד הטוב גם בלי התערבות שלי. בחירה. איזה נו-ניימר; קולב עליו אנחנו תולים כל כך הרבה אשליות מטופשות. אני נזכר איך זה היה אז, לפני שנתיים וקצת, כשחזרתי מהטיול מלא באנרגיה הזאת, ובמשך תקופה ארוכה אכלתי דייסה בבוקר וקיצ'רי לצהריים, לא מבין איך יכולתי לחשוב פעם שאני לא מסוגל לאכול את אותו הדבר יום אחרי יום. ומוזר שכל זה קורה דווקא בהודו, עם כל כך הרבה בחירות שמזמנת חווית הטיול כאן: של אוכל, של צבעים, של קניות, של מקומות, דווקא פה הבחירות האלו הופכות להיות, אני לא בטוח איך להגיד את זה בלי להתחייזר לגמרי (הלו? יש כאן מישהו?) - דווקא יותר כשהן פחות: פחות משמעותיות ויותר מרגשות, גם כשהן חוזרות על עצמן; ביחוד כשהן חוזרות על עצמן. למשל, הקוקוס הזה, ממנו אני אוכל ארבעה ביום, ברגע שהפך להיות התפריט הקבוע שלי, באופן מוזר זה לא הפך אותו למשעמם יותר: להיפך. התחלתי לשים לב לסוגים שונים של טעמים בתוך הקטגוריות העיקריות: מתי טעם הנוזל חלק ונהדר, מתי הוא קצת מעקצץ אבל עדיין שתי ומתי הוא כבר תוסס (עילה להחזרת הקוקוס לחבר); מתי בשרו הלבן בעל מרקם רכיכתי ומתי קשיח; מתי האגוז עצמו חום ומצומק ומתי ירוק בשרני ומדיף ריח ג'ונגל כמעט; ואיך כל זה קשור לטעם ולחלקות הנוזל. נראה, שמשדילגתי על שאלת הבחירה "האם קוקוס?" נותרתי עם חוויית הבחירה - "קוקוס!" שהפכה להיות פתאום מעניינת ומרגשת הרבה יותר, איכשהו.

בפוסט הבא: בחזרה לכד"א.

ובינתיים, כמה סרטונים מהזמן האחרון:

• מה שרים באוטובוס בטיול מקדשים?

• חבורת היוגיניות בפעולה

• סקסופון בתפקיד חליל נחשים

• טווס הודי מנסה להרשים טווסית שראתה כבר נוצה ססגונית או שתיים בחייה

אהבה באגם; חיזוקית נפטלין; יוגים

מקום אחד שזכרתי מביקור קודם הוא אגם קראנג'י, שהתייבש ושופץ והוא עכשיו אבן שואבת לעשרות סוגים של ציפורי מים שבאות אליו כדי... מאיפה אני יודע, להיות בקרבת מים? אבל גם של (נודה על האמת, קצת יותר מעניין), עשרות זוגות הודיים בתחילת דרכם שבאים אליו כדי להחזיק ידיים, לחפון ולהיחפן בחשאי על ספסלי האבן הצוננים בלב החורשות שורצות הנחשים (אם להאמין לשלטים) ולהותיר את חותם אהבתם על הבמבוקים (לא זה! סוטים! ר' תמונה). הפארק כולל פינת חי לכל המשפחה ובה טווסים - סוג של חתולים הודיים - ומסלול הליכה של כשני קילומטרים בו רוב המשפחות לא צולחות את משוכת קיוסק הצ'אי; הזוגות המשקיעים, לעומת זאת, ממשיכים גם ממשיכים וגומעים את מלוא הדרך עד ל"אי הפרפרים". חרף השם האקזוטי המטעה, לא מדובר בפנינת טבע נדירה וצ'יל אאוט מגניב - וזאת הודות לתכנון הודי לוקה בחסר שלא הביא בחשבון את העובדה שפרפרים אכן יודעים לעוף ולכן הם לא ממש ירצו להישאר על האי המלאכותי הזעיר חרף הצמחיה המטורפת (נוט) שגדלה עליו. מן הסתם לא עוזר גם, ששומרי הגן הם אוסף מדובלל של גננים-בירוקרטים הודיים, שהמאפיין הבולט שלהם הוא צורת עבודתם - אחד עובד באיטיות ושלושה בוהים בו בריכוז חלקי, ואיכות עבודתם בדרך כלל בהתאם. אבל באמת שאני לא מתקטנן - העיקר פה הוא לא הפרפרים או הטבע והנוף, ועל כך יעידו קולות הרינה והצחקוק העולים מכל פינה הגן. מקום מקסים ושובה לב.

לפני כמה ימים יצאתי לאכול ארוחת צהריים עם זוג ישראלים חמודים שנמצאים כאן במייסור כבר שנה, הוא עובד על הדוקטורט שלו בנושא מזרח-אסיאתי כלשהו והיא לומדת להיות מורה ליוגה בבית הספר בו אני לומד. בסוף הארוחה, עברנו ליד אחד מאותם מוכרי עלים מגולגלים שתדיר למצוא ברחובות הודו: מעל גבי עלה צמח בלתי מזוהה כלשהו (טוב, הדוקטורנט זיהה אותו אבל לא ידע את שמו העברי - כאילו שהיה עוזר לי לדעת שמדובר בחמצוצית-חוטמנית-מנוסרת-פטמות) - בורר המוכר מתוך מגוון אינסופי של צנצנות קטנות המכילות אבקות, גרגירים, תבלינים, סוכריות, ועוד, ובונה על העלה מקדש קטן של ג'יפה בלתי מזוהה זו, לסוגיה השונים; לאחר מכן, הוא מקפל את העלה קיפול שלוש (בלאי, בעצם אין כמעט אפשרות לקפל את העלה בהינתן כמות השטויות שמוערמות עליו) ומגיש אותו לקונה המאושר - או המבועת, במקרה שלי. איכשהו קרה שהדוקטורנט גרר אותי ללנסות את אחת מאותן יצירות אמנות אבסטקטית אכילה, וכמו בפעם הקודמת, הרחוקה מדי, לא ממש הבנתי למה אנשים נורמליים ירצו לדחוף לעצמם חוצן בטעם נפטלין ובריח בושם משנות החמישים אל תוך חלל הפה, ממש בין הלחי לשיניים. מאז זוועת המסאלה-פפסי לא חויתי חוויה גסטרונומית כה מערבלת, ויתרה מזאת, נפלא מבינתי למה אנשים ירצו להסתובב במשך חצי יום עם פיסת הלקרוא-לזה-מזון-זאת-באמת-הגדלת-ראש-פראית הזאת תקועה שם, עם כל תנועת חניכיים קלה שבקלות משפריצה את טעמי וניחוחות התאווה (נוט) לחלל פיהם. ואת זאת אני אומר, כמובן, מנסיון אישי. אני באמת מקווה שבכך חסכתי למישהו את סאת הייסורים שעברתי אני - כזה אני, נשכב על הגדר בשביל כולם. אם לא להשתתף במאבק, לפחות לדאוג לזה שאחרי שהחברה תהיה צודקת נוכל לטייל בהודו בלי לסבול.

בחזית היוגה אני מגלה שמה שחשבתי שהוא עונת התיירות היבשה הוא בעצם שיאה של העונה הקצת-פחות-מתויירת, ובעצם יש עשרות מערבים מסתובבים בשכונה, עמוסי מזרון יוגה על גבם (בתמונה: קוקוסים שהגיעו לנירוונה). אפשר למצוא פה נציגים נאמנים של רוב הזרמים בתת-התרבות היוגית, כולל מודטים מתעופפים, אשטנגיסטים -אמריקאים שעם נשימתם האחרונה בתרגול טסים לכתוב מיילים לעבודה, נופשי עשרה ימים בהודו שמכירים רק את הדרך המובילה מחדרם אל מכון היוגה, מורים ליוגה שעשו את קורס ההוראה שבוע אחרי ההכשרה הבסיסית והם ממהרים לייסד שיטה חדשה ביוגה - להרזיה, ליצירתיות, או לסריגת מפיות קרושה, ועוד היד נטויה. ביניהם, מבעד לקלישאות, אני מתחיל לאתר חברים זמניים, לסמן אנשים מעניינים (וכאלה יש די הרבה, בעצם) ובעיקר לחזור ולהתפעל ולקבל השראה ממה שתרגול לכאורה פיזי יכול לעשות לאנשים רגילים, בני תמותה. לא, מוארים לא פגשתי כאן, אבל אני כל הזמן חוזר ופוגש אנשים מחוזקים בנפשם, שיודעים טוב מאוד איפה נמצא מרכז הכובד שלהם ולא מחפשים אותו בחוץ, אצל אנשים אחרים או דרך חוויות חושים זמניות - למרבה הצער נקודה שאני, חובב דוכני מזון הרחוב בשנקל וחצי, עוד לא הטמעתי כהלכתה - כמה צ'קראסאנות ואני שם. בשבת הקרובה (אללי, מחר) אצא לטיול מקדשים שיתחיל ברבע לחמש בבוקר-הם-קוראים-לזה בחסות בית הספר ליוגה בו אני לומד, ובאוטובוס מלא מורי יוגה לעתיד (קורסיסטים בהווה), אנסה לרדת טוב יותר לפשרו של הגנום היוגי. הישארו עימנו!

תספורת. טלפון. חיים סדרתיים.

אני יושב על כיסא הכבוד אצל הגלב השכונתי; מסתכל בהתפעלות איך יכול האיש שמטפל בי להראות כאילו הוא כל כולו שקוע בעשיה איטית ודקדקנית, כאילו אין אילוצי זמן או כסף או עוד לקוחות בעולם, עוקב אחרי תוי הפנים שלי נקודה לנקודה, קו אל קו, כאן מותח פיסת פנים בין שתי אצבעות ושם מורה לי לזוות או להקשית פנים, כדי להגיע לזוית הגילוח המושלמת. כאילו אין שום דבר אחר שהוא עושה כרגע, אבל כל זה קורה בעצם בזמן שהוא מתבדח עם שותפו, מתמקח-בכאילו עם מישהו שנכנס ומציע למכירה שעון-דמוי-זהב (ארבע מאות רופי, לא תקחו?), בוחר תחנה מגניבה ברדיו, או נעלם באבחה רק כדי לחזור עם להב חדש לסכין שתתאים לראש של הזר המשוגע שרוצה לגלח הכל. כל האיטיות הזאת, אולד סקול לגמרי; זה גומר אותי. אני שמח להתחיל להרגיש, אחרי פחות משבוע בהודו, שמשהו מהרוח הזאת דבק גם בי, לפחות בתחושה. ואני לא מתכוון לאיטיות גרידא - אולי אפילו להיפך (נ. מציינת בשיחת סקייפ, שקצב הדיבור שלי נעשה מהיר יותר). יותר כמו איזו נינוחות שמשתררת רק כשבמקום מאה המשימות שביומיום הרגיל צריך למתג ביניהן, פתאום מתחילה התנהלות סדרתית, אחת - אחת. כשהתגלחת מסתיימת ואני יוצא בפנים בוהקים למשעי, מדיף ניחוחות בושם בריח קרדמון משגע וקרם פנים ורדרד ולגמרי מטרו-אמ-אמא-של-הסקסואלי, אני לא יכול שלא להסתיר את כמעט הערצתי לעבודה של האיש הזה, האנונימי לגבי ואני לגביו, באמת סתם גלב אליו הגעתי כמעט באקראי, בתוך יום חול רגיל בשגרה המנומנמת של שכונת גוקולם.

פרק שתיים, ובו אני יוצא במטרה לקנות סים מקומי, מה שמתגלה כמשימה לא פשוטה (למגב ההודי הסולידי שבתמונה אין קשר למשימה). לבסוף, חנות אחת מסכימה למכור לי סים הודי בלי תעודה רשמית בה מופיעה כתובתי המקומית (דה?). נער שעד אותו רגע חשבתי שהוא חבר של אחד הלקוחות, בהתגודדו-הישענותו  מול הדלפק בכל היומיומיות האגבית שיכולה להיות בנער הודי גרום בן חמשעשרה, פונה אלי פתאום ומבקש את הדרכון שלי, לצלם עותק. הוא יוצא החוצה, חוזר פנימה כעבור חצי דקה ובסוף מעביר את הטונר התקין מהמדפסת למכונת הצילום, המהבהבת סימני קריאה מוארים כמו מטס חלליות ביום החייזר הטרנסגלקטי. ההודים, מסתבר, עדיין לא מאמינים בתחזוקה מונעת, כמו שיודע כל מי שפתח אי פעם מנוע של אופנוע. עכשיו שניים מחזיקים את צילומי הדרכון שלי ומנהלים שיחה. על מה הם מדברים? יש לי הרגשה שגם אם הייתי יודע הינדי וקנדה, השפה המקומית במדינת קרנטקה, לא הייתי יודע. החוקים העקלקלים של האי-גיון ההודי תמיד בולטים לי בשונותם, במוזרותם; מה שבטח איפשר לתחומים עצומים של מחשבה, הגות, מוזיקה ומחקר מיסטי בהם הסיבתיות המערבית אינה בהכרח הדגם השולט, מתגלה במירעו כשזה מגיע לתהליכים מונחי סיבה ומסובב. לא, לינאריות היא לא צורת ההתנהלות המקובלת, וניסיון ללחוץ יכול רק להלחיץ אבל לא לזרז את הפקיד שמולי. אין בעיה. אני מתרווח בכסא שמונח לפני הדלפק של איש השירות, שוקע לתוך הנוקיה, תבורך מקלדתו הפיזית, וחושב על המילה האנגלית שהודים כמעט ללא יוצא מהכלל כל כך אוהבים להשתמש בה: actually. מה זה אומר, בעצם? לי תמיד יש הרגשה שהמשמעות היא שאחרי הכל וגם משנאמרו כל העובדות הקשורות ישירות בדבר עליו מדברים, תמיד יש איזה גורם נסתר שמגיח והופך את הקערה על פיה. מה שחשבת? זהו, אז שלא. אז מה אני רוצה מהם בכלל? אקצ'ואלי הם מאוד ליניארים, אלא ש...

סוף השבוע הגיע, ואני יוצא לעשות קניות בשוק המרכזי של מייסור. אחרי שיעור יוגה חזק במיוחד על הבוקר, אני מרחף על גלי אושר כמעט לא טבעי בין דוכני הפרחים, הפירות, התבלינים והבשמים (ולא, לא עישנתי שום דבר פה, עדיין). אני נזכר בפעם האחרונה שהייתי בשוק הזה, לפני שנתיים, עושה בבהילות ובלב נחמץ את הקניות האחרונות לפני הנסיעה לבנגלור, למומבאי ולארץ, מריח את הריחות בפעם האחרונה ומתפלל שהיום בו אחזור לא יהיה רחוק מאוד; והנה הוא. bliss.

נחיתה בג'ונגלים מהבילים

ישנה מעשיה בערבית, אודות בן הכפר המוצלח שהולך ללמוד בעיר הגדולה, ולאחר מכן ממשיך לחוץ לארץ, מוצא עבודה, ועושה מחיל אל חיל. עוברות להן השנים, ובשלהי ימי בחרותו חוזר הוא לכפר; משלחת כבוד של בני משפחה, חברים לשעבר ותושבים נבחרים פוגשת אותו בכיכר הכפר. משם הוא נלקח לסיור בהנחיית אביו, להראות לו מה השתנה ומה נשאר כשהיה. והנה, בחולפם על פני בית הספר שואל בן הכפר השב מהנכר: אבא, מהו הבניין הזה? מתפלא האב ומשיב: זה, בני, בית הספר היסודי בו למדת, השכחת? ממשיכים הם וחולפים על פני המרפאה המקומית הקטנה, ושוב שואל הבן: ומה זה הבניין הזה, אבא? ועונה לו האב: זוהי המרפאה, אליה לקחנו אותך בכל פעם שהיית חולה, הלא תזכור? וממשיכים הם, ושוב שואל הבן: ואמור לי אבא, מהו העץ הגדול הזה? ועונה לו האב, שכבר מתחיל להימאס לו מהקטע: מה, זה? זה רק עץ החרוב מתחתיו שוגלת (בערבית זה נשמע טוב יותר) כשהיית קטן.
מוסר ההשכל של הסיפור הזה, אני חושב, ברור.


בכל פעם שאני מגיע להודו או אפילו רואה מישהו אחר מגיע להודו, אני מרגיש קצת כמו בן הכפר הזה. הביקור פה מזמן חוויה של חזרה לפשטות שנשארה בילדות, משהחלנו ללמוד על מורכבות העומדת בתשתיתו של העולם, בין אם זה החברתי, הלוגיסטי או הטכנולוגי. כאן בהודו הכל פשוט, לפחות במבט ראשון מבחוץ, אבל השכל לא מפסיק עם השאלות בהן הוא מורגל. אתמול היו השואלות רוברטה וכריסטינה, שתי סטודנטיות איטלקיות חביבות שפגשתי בשדה התעופה ואיתן המשכתי למלון ולארוחת ערב: למה ולאן כל האנשים הולכים בבת אחת? (בטח חוזרים מהמקדש) איך כולם נוסעים אחד *על* השני ואין תאונות? (הם מסתכלים כל הזמן וצופרים בלי הפסקה ככה שאין ממש סיכוי שיפספסו אחד את השני) מה בטוח לאכול? (מה שנראה בטוח; במקום בו יש הרבה אנשים). וכן הלאה וכן הלאה. עבורי, אני חושב שמביקור לביקור מחזור השו"ת הזה מתקצר, במקומו עולה וניצבת סוטרה אחת קצרה: it is what it is


במונית בדרך לפונה, שלוש שעות דרומה למומבאי, הג'ונגל מסביב לכביש המהיר עוטף אותנו בכל הירוקת הרוחשת שהוא יכול לגייס מוגשת עם רוטב גשם דק מלמעלה. אם טבע יכול לחרמן, זה הוא זה. בפונה מחכים לי עשרים בלונים מטרולוגיים לפרוייקט הבא-הבא-הבא וטיסה לבנגלור. בלי להרגיש, היום הזה שהתחיל אחרי מעט מדי שעות שינה מנהל את עצמו; בלי להרגיש, כבר עליתי על ריקשה, מונית קטנה ומונית גדולה, ואחרי הטיסה מחכה אוטובוס של שלוש שעות, ריקשה וחיפוש דירה להשכרה לחודש וחצי הקרובים. לספר על זה לוקח יותר כוח מלעשות את זה. אני טעון, היי בנטורל. כיף.


ערב. אני מגיע למייסור מאוחר מדי לחפש דירה, ובמקום נכנס למלון דאס-פרקאש הבריטי-למראה, אליו אני חוזר בכל פעם. במעלית כפולת הסורג אני משחזר את היום הדחוס הזה, בו הספקתי להיזכר בלא מעט ריחות, קולות וטעמים מוכרים שחזרו לפתע. שוב אני נזכר למה אני כל כך אוהב את הארץ הזאת, העם הזה. רשימה חלקית, סעיף מספר אחת קו נטוי אל"ף: בגלל שרוב האנשים ממש שמחים לדבר איתך, בלי קשר למעמדך או לכסף שיש לך ושעומד לעבור או לא לעבור לידיהם. למשל, כשעברתי היום במפעל הבלונים המטארולוגים, קיבל אותי בברכה מנהל המפעל איתו התכתבתי ארוכות לפני שבאתי. למרות העובדה שהוא מנהל מפעל (שנראה אמנם כמו וילה כפרית נינוחה אבל בעצם מספק לצבא הודו, בין שאר לקוחותיו), הוא ישב איתי קרוב לשעה וסיפר לי על תולדות המפעל, על המפלגה הלאומית בה היה פעיל סבו, מקים המפעל. אחר כך בדק מתי ואיפה הייתי בהודו; לבסוף, טיכס איתי עצה מה הדרך הטובה ביותר להוביל את עשרים הבלונים שקניתי ממנו לבסוף, והתנדב לשלוח אותם אלי למומבאי, נקודת סוף המסלול. מעבר לנחמדות הספציפית של האדם הספציפי הזה, שלא לקוח מאיזה אגדת עם עתיקה אלא דווקא נראה די מאגניב בן זמננו, אייפון ארבע והכל, אני מוצא בתושיה הזאת הרבה מהאופי של ההודי הממוצע; אנחנו הישראלים נוטים לחשוב על עצמנו בתור תחמנים, אבל בכל מה שנוגע להפקות מאולתרות של הרגע האחרון, ההודים שמים אותנו בכיס הקטן. וזאת לא חוכמה, בהתחשב בכמות האפשרויות שעומדת בפניהם. הצורך הוא אבי ההמצאה כמו שאומרים, וכאן בתת היבשת לפעמים נדמה לי שאין מקום יותר נצרך.


טוב, 

נשאיר משהו לאחרכך.

ביי בינתיים