תספורת. טלפון. חיים סדרתיים.

אני יושב על כיסא הכבוד אצל הגלב השכונתי; מסתכל בהתפעלות איך יכול האיש שמטפל בי להראות כאילו הוא כל כולו שקוע בעשיה איטית ודקדקנית, כאילו אין אילוצי זמן או כסף או עוד לקוחות בעולם, עוקב אחרי תוי הפנים שלי נקודה לנקודה, קו אל קו, כאן מותח פיסת פנים בין שתי אצבעות ושם מורה לי לזוות או להקשית פנים, כדי להגיע לזוית הגילוח המושלמת. כאילו אין שום דבר אחר שהוא עושה כרגע, אבל כל זה קורה בעצם בזמן שהוא מתבדח עם שותפו, מתמקח-בכאילו עם מישהו שנכנס ומציע למכירה שעון-דמוי-זהב (ארבע מאות רופי, לא תקחו?), בוחר תחנה מגניבה ברדיו, או נעלם באבחה רק כדי לחזור עם להב חדש לסכין שתתאים לראש של הזר המשוגע שרוצה לגלח הכל. כל האיטיות הזאת, אולד סקול לגמרי; זה גומר אותי. אני שמח להתחיל להרגיש, אחרי פחות משבוע בהודו, שמשהו מהרוח הזאת דבק גם בי, לפחות בתחושה. ואני לא מתכוון לאיטיות גרידא - אולי אפילו להיפך (נ. מציינת בשיחת סקייפ, שקצב הדיבור שלי נעשה מהיר יותר). יותר כמו איזו נינוחות שמשתררת רק כשבמקום מאה המשימות שביומיום הרגיל צריך למתג ביניהן, פתאום מתחילה התנהלות סדרתית, אחת - אחת. כשהתגלחת מסתיימת ואני יוצא בפנים בוהקים למשעי, מדיף ניחוחות בושם בריח קרדמון משגע וקרם פנים ורדרד ולגמרי מטרו-אמ-אמא-של-הסקסואלי, אני לא יכול שלא להסתיר את כמעט הערצתי לעבודה של האיש הזה, האנונימי לגבי ואני לגביו, באמת סתם גלב אליו הגעתי כמעט באקראי, בתוך יום חול רגיל בשגרה המנומנמת של שכונת גוקולם.

פרק שתיים, ובו אני יוצא במטרה לקנות סים מקומי, מה שמתגלה כמשימה לא פשוטה (למגב ההודי הסולידי שבתמונה אין קשר למשימה). לבסוף, חנות אחת מסכימה למכור לי סים הודי בלי תעודה רשמית בה מופיעה כתובתי המקומית (דה?). נער שעד אותו רגע חשבתי שהוא חבר של אחד הלקוחות, בהתגודדו-הישענותו  מול הדלפק בכל היומיומיות האגבית שיכולה להיות בנער הודי גרום בן חמשעשרה, פונה אלי פתאום ומבקש את הדרכון שלי, לצלם עותק. הוא יוצא החוצה, חוזר פנימה כעבור חצי דקה ובסוף מעביר את הטונר התקין מהמדפסת למכונת הצילום, המהבהבת סימני קריאה מוארים כמו מטס חלליות ביום החייזר הטרנסגלקטי. ההודים, מסתבר, עדיין לא מאמינים בתחזוקה מונעת, כמו שיודע כל מי שפתח אי פעם מנוע של אופנוע. עכשיו שניים מחזיקים את צילומי הדרכון שלי ומנהלים שיחה. על מה הם מדברים? יש לי הרגשה שגם אם הייתי יודע הינדי וקנדה, השפה המקומית במדינת קרנטקה, לא הייתי יודע. החוקים העקלקלים של האי-גיון ההודי תמיד בולטים לי בשונותם, במוזרותם; מה שבטח איפשר לתחומים עצומים של מחשבה, הגות, מוזיקה ומחקר מיסטי בהם הסיבתיות המערבית אינה בהכרח הדגם השולט, מתגלה במירעו כשזה מגיע לתהליכים מונחי סיבה ומסובב. לא, לינאריות היא לא צורת ההתנהלות המקובלת, וניסיון ללחוץ יכול רק להלחיץ אבל לא לזרז את הפקיד שמולי. אין בעיה. אני מתרווח בכסא שמונח לפני הדלפק של איש השירות, שוקע לתוך הנוקיה, תבורך מקלדתו הפיזית, וחושב על המילה האנגלית שהודים כמעט ללא יוצא מהכלל כל כך אוהבים להשתמש בה: actually. מה זה אומר, בעצם? לי תמיד יש הרגשה שהמשמעות היא שאחרי הכל וגם משנאמרו כל העובדות הקשורות ישירות בדבר עליו מדברים, תמיד יש איזה גורם נסתר שמגיח והופך את הקערה על פיה. מה שחשבת? זהו, אז שלא. אז מה אני רוצה מהם בכלל? אקצ'ואלי הם מאוד ליניארים, אלא ש...

סוף השבוע הגיע, ואני יוצא לעשות קניות בשוק המרכזי של מייסור. אחרי שיעור יוגה חזק במיוחד על הבוקר, אני מרחף על גלי אושר כמעט לא טבעי בין דוכני הפרחים, הפירות, התבלינים והבשמים (ולא, לא עישנתי שום דבר פה, עדיין). אני נזכר בפעם האחרונה שהייתי בשוק הזה, לפני שנתיים, עושה בבהילות ובלב נחמץ את הקניות האחרונות לפני הנסיעה לבנגלור, למומבאי ולארץ, מריח את הריחות בפעם האחרונה ומתפלל שהיום בו אחזור לא יהיה רחוק מאוד; והנה הוא. bliss.