ישנה מעשיה בערבית, אודות בן הכפר המוצלח שהולך ללמוד בעיר הגדולה, ולאחר מכן ממשיך לחוץ לארץ, מוצא עבודה, ועושה מחיל אל חיל. עוברות להן השנים, ובשלהי ימי בחרותו חוזר הוא לכפר; משלחת כבוד של בני משפחה, חברים לשעבר ותושבים נבחרים פוגשת אותו בכיכר הכפר. משם הוא נלקח לסיור בהנחיית אביו, להראות לו מה השתנה ומה נשאר כשהיה. והנה, בחולפם על פני בית הספר שואל בן הכפר השב מהנכר: אבא, מהו הבניין הזה? מתפלא האב ומשיב: זה, בני, בית הספר היסודי בו למדת, השכחת? ממשיכים הם וחולפים על פני המרפאה המקומית הקטנה, ושוב שואל הבן: ומה זה הבניין הזה, אבא? ועונה לו האב: זוהי המרפאה, אליה לקחנו אותך בכל פעם שהיית חולה, הלא תזכור? וממשיכים הם, ושוב שואל הבן: ואמור לי אבא, מהו העץ הגדול הזה? ועונה לו האב, שכבר מתחיל להימאס לו מהקטע: מה, זה? זה רק עץ החרוב מתחתיו שוגלת (בערבית זה נשמע טוב יותר) כשהיית קטן.
מוסר ההשכל של הסיפור הזה, אני חושב, ברור.
בכל פעם שאני מגיע להודו או אפילו רואה מישהו אחר מגיע להודו, אני מרגיש קצת כמו בן הכפר הזה. הביקור פה מזמן חוויה של חזרה לפשטות שנשארה בילדות, משהחלנו ללמוד על מורכבות העומדת בתשתיתו של העולם, בין אם זה החברתי, הלוגיסטי או הטכנולוגי. כאן בהודו הכל פשוט, לפחות במבט ראשון מבחוץ, אבל השכל לא מפסיק עם השאלות בהן הוא מורגל. אתמול היו השואלות רוברטה וכריסטינה, שתי סטודנטיות איטלקיות חביבות שפגשתי בשדה התעופה ואיתן המשכתי למלון ולארוחת ערב: למה ולאן כל האנשים הולכים בבת אחת? (בטח חוזרים מהמקדש) איך כולם נוסעים אחד *על* השני ואין תאונות? (הם מסתכלים כל הזמן וצופרים בלי הפסקה ככה שאין ממש סיכוי שיפספסו אחד את השני) מה בטוח לאכול? (מה שנראה בטוח; במקום בו יש הרבה אנשים). וכן הלאה וכן הלאה. עבורי, אני חושב שמביקור לביקור מחזור השו"ת הזה מתקצר, במקומו עולה וניצבת סוטרה אחת קצרה: it is what it is
במונית בדרך לפונה, שלוש שעות דרומה למומבאי, הג'ונגל מסביב לכביש המהיר עוטף אותנו בכל הירוקת הרוחשת שהוא יכול לגייס מוגשת עם רוטב גשם דק מלמעלה. אם טבע יכול לחרמן, זה הוא זה. בפונה מחכים לי עשרים בלונים מטרולוגיים לפרוייקט הבא-הבא-הבא וטיסה לבנגלור. בלי להרגיש, היום הזה שהתחיל אחרי מעט מדי שעות שינה מנהל את עצמו; בלי להרגיש, כבר עליתי על ריקשה, מונית קטנה ומונית גדולה, ואחרי הטיסה מחכה אוטובוס של שלוש שעות, ריקשה וחיפוש דירה להשכרה לחודש וחצי הקרובים. לספר על זה לוקח יותר כוח מלעשות את זה. אני טעון, היי בנטורל. כיף.
ערב. אני מגיע למייסור מאוחר מדי לחפש דירה, ובמקום נכנס למלון דאס-פרקאש הבריטי-למראה, אליו אני חוזר בכל פעם. במעלית כפולת הסורג אני משחזר את היום הדחוס הזה, בו הספקתי להיזכר בלא מעט ריחות, קולות וטעמים מוכרים שחזרו לפתע. שוב אני נזכר למה אני כל כך אוהב את הארץ הזאת, העם הזה. רשימה חלקית, סעיף מספר אחת קו נטוי אל"ף: בגלל שרוב האנשים ממש שמחים לדבר איתך, בלי קשר למעמדך או לכסף שיש לך ושעומד לעבור או לא לעבור לידיהם. למשל, כשעברתי היום במפעל הבלונים המטארולוגים, קיבל אותי בברכה מנהל המפעל איתו התכתבתי ארוכות לפני שבאתי. למרות העובדה שהוא מנהל מפעל (שנראה אמנם כמו וילה כפרית נינוחה אבל בעצם מספק לצבא הודו, בין שאר לקוחותיו), הוא ישב איתי קרוב לשעה וסיפר לי על תולדות המפעל, על המפלגה הלאומית בה היה פעיל סבו, מקים המפעל. אחר כך בדק מתי ואיפה הייתי בהודו; לבסוף, טיכס איתי עצה מה הדרך הטובה ביותר להוביל את עשרים הבלונים שקניתי ממנו לבסוף, והתנדב לשלוח אותם אלי למומבאי, נקודת סוף המסלול. מעבר לנחמדות הספציפית של האדם הספציפי הזה, שלא לקוח מאיזה אגדת עם עתיקה אלא דווקא נראה די מאגניב בן זמננו, אייפון ארבע והכל, אני מוצא בתושיה הזאת הרבה מהאופי של ההודי הממוצע; אנחנו הישראלים נוטים לחשוב על עצמנו בתור תחמנים, אבל בכל מה שנוגע להפקות מאולתרות של הרגע האחרון, ההודים שמים אותנו בכיס הקטן. וזאת לא חוכמה, בהתחשב בכמות האפשרויות שעומדת בפניהם. הצורך הוא אבי ההמצאה כמו שאומרים, וכאן בתת היבשת לפעמים נדמה לי שאין מקום יותר נצרך.
טוב,
מוסר ההשכל של הסיפור הזה, אני חושב, ברור.
בכל פעם שאני מגיע להודו או אפילו רואה מישהו אחר מגיע להודו, אני מרגיש קצת כמו בן הכפר הזה. הביקור פה מזמן חוויה של חזרה לפשטות שנשארה בילדות, משהחלנו ללמוד על מורכבות העומדת בתשתיתו של העולם, בין אם זה החברתי, הלוגיסטי או הטכנולוגי. כאן בהודו הכל פשוט, לפחות במבט ראשון מבחוץ, אבל השכל לא מפסיק עם השאלות בהן הוא מורגל. אתמול היו השואלות רוברטה וכריסטינה, שתי סטודנטיות איטלקיות חביבות שפגשתי בשדה התעופה ואיתן המשכתי למלון ולארוחת ערב: למה ולאן כל האנשים הולכים בבת אחת? (בטח חוזרים מהמקדש) איך כולם נוסעים אחד *על* השני ואין תאונות? (הם מסתכלים כל הזמן וצופרים בלי הפסקה ככה שאין ממש סיכוי שיפספסו אחד את השני) מה בטוח לאכול? (מה שנראה בטוח; במקום בו יש הרבה אנשים). וכן הלאה וכן הלאה. עבורי, אני חושב שמביקור לביקור מחזור השו"ת הזה מתקצר, במקומו עולה וניצבת סוטרה אחת קצרה: it is what it is
במונית בדרך לפונה, שלוש שעות דרומה למומבאי, הג'ונגל מסביב לכביש המהיר עוטף אותנו בכל הירוקת הרוחשת שהוא יכול לגייס מוגשת עם רוטב גשם דק מלמעלה. אם טבע יכול לחרמן, זה הוא זה. בפונה מחכים לי עשרים בלונים מטרולוגיים לפרוייקט הבא-הבא-הבא וטיסה לבנגלור. בלי להרגיש, היום הזה שהתחיל אחרי מעט מדי שעות שינה מנהל את עצמו; בלי להרגיש, כבר עליתי על ריקשה, מונית קטנה ומונית גדולה, ואחרי הטיסה מחכה אוטובוס של שלוש שעות, ריקשה וחיפוש דירה להשכרה לחודש וחצי הקרובים. לספר על זה לוקח יותר כוח מלעשות את זה. אני טעון, היי בנטורל. כיף.
ערב. אני מגיע למייסור מאוחר מדי לחפש דירה, ובמקום נכנס למלון דאס-פרקאש הבריטי-למראה, אליו אני חוזר בכל פעם. במעלית כפולת הסורג אני משחזר את היום הדחוס הזה, בו הספקתי להיזכר בלא מעט ריחות, קולות וטעמים מוכרים שחזרו לפתע. שוב אני נזכר למה אני כל כך אוהב את הארץ הזאת, העם הזה. רשימה חלקית, סעיף מספר אחת קו נטוי אל"ף: בגלל שרוב האנשים ממש שמחים לדבר איתך, בלי קשר למעמדך או לכסף שיש לך ושעומד לעבור או לא לעבור לידיהם. למשל, כשעברתי היום במפעל הבלונים המטארולוגים, קיבל אותי בברכה מנהל המפעל איתו התכתבתי ארוכות לפני שבאתי. למרות העובדה שהוא מנהל מפעל (שנראה אמנם כמו וילה כפרית נינוחה אבל בעצם מספק לצבא הודו, בין שאר לקוחותיו), הוא ישב איתי קרוב לשעה וסיפר לי על תולדות המפעל, על המפלגה הלאומית בה היה פעיל סבו, מקים המפעל. אחר כך בדק מתי ואיפה הייתי בהודו; לבסוף, טיכס איתי עצה מה הדרך הטובה ביותר להוביל את עשרים הבלונים שקניתי ממנו לבסוף, והתנדב לשלוח אותם אלי למומבאי, נקודת סוף המסלול. מעבר לנחמדות הספציפית של האדם הספציפי הזה, שלא לקוח מאיזה אגדת עם עתיקה אלא דווקא נראה די מאגניב בן זמננו, אייפון ארבע והכל, אני מוצא בתושיה הזאת הרבה מהאופי של ההודי הממוצע; אנחנו הישראלים נוטים לחשוב על עצמנו בתור תחמנים, אבל בכל מה שנוגע להפקות מאולתרות של הרגע האחרון, ההודים שמים אותנו בכיס הקטן. וזאת לא חוכמה, בהתחשב בכמות האפשרויות שעומדת בפניהם. הצורך הוא אבי ההמצאה כמו שאומרים, וכאן בתת היבשת לפעמים נדמה לי שאין מקום יותר נצרך.
טוב,
נשאיר משהו לאחרכך.ביי בינתיים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה