אחרי מסורי המשכנו צפונה, בדרך להאר-קי-דון. השנים האחרונות הביאו איתן צמיחה תיירותית משמעותית לאזור הגארוואל ואיתה - עליה במחירי המלונות, האוכל והשאר. תירוץ קלוש, אני יודע, אבל איכשהו(?!) יצא שהגענו לאזור הכפרים הנידחים והדרכים המשובשות בלי מספיק כסף לכל ימי הטרק. אחרי לבטים רבים החלטנו לעשות את המעשה הבוגר (בהשפעתה של נ., אלא מה?) ולחזור לאחור לעיירה המאובקת פורלה, בה, כך מספרת האגדה, ניגר הכסף מכספומטים כאילו אין מחר. היה זה יום קשה במיוחד, בו נסענו באוטובוס מקומי את כל הדרך מחללת-האגנים שעשינו ביום שלפני רק כדי להגיע לאזורי הציויליזציה ולגלות ש: א. גם בציויליזציה, הכספומט היחיד בעיר לא תמיד עובד, ושב. קאראן, החבר ההודי איתו היינו אמורים להיפגש ולעשות את הטרק - ביטל את השתתפותו לטובת טרק באזור אחר (והליכה בהרים עם חוש ההתמצאות כמו של עבדכם, זאת פעולה *באמת* חסרת אחריות). חזרנו לכפר אותו יום נטולי רעיונות, כוח והתלהבות; יש ימים בהם אתה פשוט לא, כמו שאומר דוקטור סוס. זה היה אחד מהם.
אחרי מספר גרסאות של חישובי תקציב שמרניים שלא הפיקו שום דרך בה נוכל לטייל שישה-שבעה ימים בלי למשוך עוד כסף - עברנו, מן הסתם, לחישובי תקציב פחות שמרניים. בצורה כמעט-מפתיעה, המציאות שיתפה פעולה וכיווצה עלויות בעוד אנחנו, מצידנו, הקלנו על המצב בכך שמצאנו מורה דרך בהשתלמות (טוב, תיכוניסט) שלקח חצי מחיר והסכים לדחוס את היומיים הראשונים לאחד: לא לנסות בבית - ללכת 25 ק"מ ביום זה לא מגניב, לא משנה אומרים לכם (בתמונה: אנשים קטנים באמצע הדרך שחשבו אחרת). למחרת התחלנו את הטיפוס בן 1000 המטרים להאר קי דון, אבל לפסגה לא הגענו אחרי שלנ. התחילו בחילות עזות וחשודות ש(לעניות דעתי, הקובעת) סימנו מחלת גבהים מתקרבת. וכך, יום נוסף ירד כשבמקום להגיע להאר קי דון, לישון לילה ולחזור, חזרנו כבר באותו יום. בעיית הכסף נפתרה.
את הלילה ההוא בילינו באוסלה, כפר שכן לזה ממנו יצאנו אותו בוקר, כשהפעם החלפנו את הגסט האוז הממשלתי בלינת בית עם אחת ממשפחות הכפר. הילדים, שבדיוק חזרו מבית הספר לסוף השבוע, שמחו לראות את הזרים המוזרים ואנחנו שמחנו לחלוק איתם את הדבש, התרופות המערביות ושאר הקסמים החבויים בתרמילינו הכבדים (שקר). במהלך היממה הבאה אני חושב שאפשר להגיד שהכרנו את מציאות החיים של תושבי האזור די טוב - כמעט טוב מדי, אם לשפוט לפי כמות העשן שנאלצנו לשאוף בזמן שהותנו בבקתה, שהתהדרה במערכת בישול וחימום אינטגרלית - מדורה פתוחה. את שאר הלקחים שלמדתי על משפחה בהימלאיה אפשר לסכם במספר נהמות, שהספיקו לאב המשפחה להורות לכולם מה לעשות רוב הזמן בלי לעשות הרבה חוץ מזה בעצמו - מודל מנצח.
את היום למחרת העברנו בניסיון לצעוד בחזרה את 25 הק"מ, כשהפעם מדריכים את הדרך ילדי משפחתנו המארחת וחבריהם, שהלכו לבית הספר כמו בכל תחילת שבוע לימודים. למרות שהיינו מצויידים לטיול וטיפוס ביערות יותר טוב מכל להקת הילדים המלווים; היו לנו נעליים טובות יותר מנעלי האצבע המתפרקות שלרגליהם, תרמילים נוחים יותר מתיקי בית הספר של שנות ה-50 שלגבם, אנרגיה, הכשרה, אימונים - עדיין איכשהו מצאנו את עצמנו בחצי היום נשברים בכפר שבאמצע הדרך ומחליטים להישאר שם ולתפוס טרמפ למחרת עם ג'יפ. את הילדים (בתמונה: בימים יפים יותר) כבר לא ראינו - הם פשוט התייאשו מלחכות לנו אחרי כל כמה סיבובים, אבל החוויה הצליחה לנקז סופית את שיירי ההערכה התרמילאית העצמית שלנו על זה שצלחנו את אותם 25 הקילומטרים של יום הראשון, אותה דרך שהילדים עוברים פעמיים בשבוע - לבית הספר ובחזרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה