מקום אחד שזכרתי מביקור קודם הוא אגם קראנג'י, שהתייבש ושופץ והוא עכשיו אבן שואבת לעשרות סוגים של ציפורי מים שבאות אליו כדי... מאיפה אני יודע, להיות בקרבת מים? אבל גם של (נודה על האמת, קצת יותר מעניין), עשרות זוגות הודיים בתחילת דרכם שבאים אליו כדי להחזיק ידיים, לחפון ולהיחפן בחשאי על ספסלי האבן הצוננים בלב החורשות שורצות הנחשים (אם להאמין לשלטים) ולהותיר את חותם אהבתם על הבמבוקים (לא זה! סוטים! ר' תמונה). הפארק כולל פינת חי לכל המשפחה ובה טווסים - סוג של חתולים הודיים - ומסלול הליכה של כשני קילומטרים בו רוב המשפחות לא צולחות את משוכת קיוסק הצ'אי; הזוגות המשקיעים, לעומת זאת, ממשיכים גם ממשיכים וגומעים את מלוא הדרך עד ל"אי הפרפרים". חרף השם האקזוטי המטעה, לא מדובר בפנינת טבע נדירה וצ'יל אאוט מגניב - וזאת הודות לתכנון הודי לוקה בחסר שלא הביא בחשבון את העובדה שפרפרים אכן יודעים לעוף ולכן הם לא ממש ירצו להישאר על האי המלאכותי הזעיר חרף הצמחיה המטורפת (נוט) שגדלה עליו. מן הסתם לא עוזר גם, ששומרי הגן הם אוסף מדובלל של גננים-בירוקרטים הודיים, שהמאפיין הבולט שלהם הוא צורת עבודתם - אחד עובד באיטיות ושלושה בוהים בו בריכוז חלקי, ואיכות עבודתם בדרך כלל בהתאם. אבל באמת שאני לא מתקטנן - העיקר פה הוא לא הפרפרים או הטבע והנוף, ועל כך יעידו קולות הרינה והצחקוק העולים מכל פינה הגן. מקום מקסים ושובה לב.
לפני כמה ימים יצאתי לאכול ארוחת צהריים עם זוג ישראלים חמודים שנמצאים כאן במייסור כבר שנה, הוא עובד על הדוקטורט שלו בנושא מזרח-אסיאתי כלשהו והיא לומדת להיות מורה ליוגה בבית הספר בו אני לומד. בסוף הארוחה, עברנו ליד אחד מאותם מוכרי עלים מגולגלים שתדיר למצוא ברחובות הודו: מעל גבי עלה צמח בלתי מזוהה כלשהו (טוב, הדוקטורנט זיהה אותו אבל לא ידע את שמו העברי - כאילו שהיה עוזר לי לדעת שמדובר בחמצוצית-חוטמנית-מנוסרת-פטמות) - בורר המוכר מתוך מגוון אינסופי של צנצנות קטנות המכילות אבקות, גרגירים, תבלינים, סוכריות, ועוד, ובונה על העלה מקדש קטן של ג'יפה בלתי מזוהה זו, לסוגיה השונים; לאחר מכן, הוא מקפל את העלה קיפול שלוש (בלאי, בעצם אין כמעט אפשרות לקפל את העלה בהינתן כמות השטויות שמוערמות עליו) ומגיש אותו לקונה המאושר - או המבועת, במקרה שלי. איכשהו קרה שהדוקטורנט גרר אותי ללנסות את אחת מאותן יצירות אמנות אבסטקטית אכילה, וכמו בפעם הקודמת, הרחוקה מדי, לא ממש הבנתי למה אנשים נורמליים ירצו לדחוף לעצמם חוצן בטעם נפטלין ובריח בושם משנות החמישים אל תוך חלל הפה, ממש בין הלחי לשיניים. מאז זוועת המסאלה-פפסי לא חויתי חוויה גסטרונומית כה מערבלת, ויתרה מזאת, נפלא מבינתי למה אנשים ירצו להסתובב במשך חצי יום עם פיסת הלקרוא-לזה-מזון-זאת-באמת-הגדלת-ראש-פראית הזאת תקועה שם, עם כל תנועת חניכיים קלה שבקלות משפריצה את טעמי וניחוחות התאווה (נוט) לחלל פיהם. ואת זאת אני אומר, כמובן, מנסיון אישי. אני באמת מקווה שבכך חסכתי למישהו את סאת הייסורים שעברתי אני - כזה אני, נשכב על הגדר בשביל כולם. אם לא להשתתף במאבק, לפחות לדאוג לזה שאחרי שהחברה תהיה צודקת נוכל לטייל בהודו בלי לסבול.
בחזית היוגה אני מגלה שמה שחשבתי שהוא עונת התיירות היבשה הוא בעצם שיאה של העונה הקצת-פחות-מתויירת, ובעצם יש עשרות מערבים מסתובבים בשכונה, עמוסי מזרון יוגה על גבם (בתמונה: קוקוסים שהגיעו לנירוונה). אפשר למצוא פה נציגים נאמנים של רוב הזרמים בתת-התרבות היוגית, כולל מודטים מתעופפים, אשטנגיסטים -אמריקאים שעם נשימתם האחרונה בתרגול טסים לכתוב מיילים לעבודה, נופשי עשרה ימים בהודו שמכירים רק את הדרך המובילה מחדרם אל מכון היוגה, מורים ליוגה שעשו את קורס ההוראה שבוע אחרי ההכשרה הבסיסית והם ממהרים לייסד שיטה חדשה ביוגה - להרזיה, ליצירתיות, או לסריגת מפיות קרושה, ועוד היד נטויה. ביניהם, מבעד לקלישאות, אני מתחיל לאתר חברים זמניים, לסמן אנשים מעניינים (וכאלה יש די הרבה, בעצם) ובעיקר לחזור ולהתפעל ולקבל השראה ממה שתרגול לכאורה פיזי יכול לעשות לאנשים רגילים, בני תמותה. לא, מוארים לא פגשתי כאן, אבל אני כל הזמן חוזר ופוגש אנשים מחוזקים בנפשם, שיודעים טוב מאוד איפה נמצא מרכז הכובד שלהם ולא מחפשים אותו בחוץ, אצל אנשים אחרים או דרך חוויות חושים זמניות - למרבה הצער נקודה שאני, חובב דוכני מזון הרחוב בשנקל וחצי, עוד לא הטמעתי כהלכתה - כמה צ'קראסאנות ואני שם. בשבת הקרובה (אללי, מחר) אצא לטיול מקדשים שיתחיל ברבע לחמש בבוקר-הם-קוראים-לזה בחסות בית הספר ליוגה בו אני לומד, ובאוטובוס מלא מורי יוגה לעתיד (קורסיסטים בהווה), אנסה לרדת טוב יותר לפשרו של הגנום היוגי. הישארו עימנו!
באמת לא נראה משהו... שמור לי קצת צ'יקן-טיקה-מאסאלה
השבמחק